איבר פנימי בגוף
הפעם נתייחס להגדרת התשחץ: איבר פנימי בגוף.
זוהי הגדרה בת 15 אותיות. אתר זה מספק עזרה בתשחץ לכן, התשובות האפשריות מפורטות מטה.
פותר תשחצים ותשבצים עכשיו לאנדרואיד! כל ההגדרות וכל המושגים במקום אחד.
אנחנו מקווים שמצאתם את מה שחיפשתם והיינו לעזר! על כל שאלה, בקשה או כל דבר אחר צרו איתנו קשר או רשמו תגובה ואנו נעשה הכל כדי לעזור!
ממש נשמח אם תוכלו לעזור לנו להתפתח ולעשות לנו לייק!
אפשרויות: מעי, כבד, מוח, לבלב .
מידע רנדומלי על הביטוי "מעי":
מערכת העיכול. למידע על איבר, לחצו עליו.
המעי הדק הוא חלק המעי המתחיל בבעלי החוליות ביציאה מן הקיבה (בשוער) ומסתיים במעי הגס. המעי הדק הוא החלק העיקרי של מערכת העיכול, ובאמצעותו נספג רוב המזון בגוף האדם. ערך זה מתמקד במעי האדם, למרות שהתהליך עצמו נכון למרב היונקים (יוצאי הדופן העיקריים הן הפרות וחיות מעלות גירה אחרות).
המעי הדק הוא צינור מפותל, אורכו הממוצע הוא כ-6-8 מטרים, קוטרו כ-3 ס"מ, אך הגודל אינו אחיד בכל הגילאים, והוא ממלא את רוב חלל הבטן. המעי הדק מתחלק לתריסריון, מעי ריק ומעי עקום.
התריסריון הוא קטע המעי המתחיל ביציאה מהקיבה ואורכו כ-28 ס"מ. הוא מקבל הפרשות מהלבלב, מכיס המרה ומהכבד. המעי הריק נמצא אחרי התריסריון בחלקו העליון של חלל הבטן ואורכו כ-3 מטר. המעי העקום הוא הקטע האחרון במעי הדק ונמצא בחלקו התחתון של חלל הבטן. אורכו מ-3 עד 4 מטרים ומסתיים במעי הגס. אין הפרדה ברורה בין מעי הריק למעי העקום.
למעי הדק שני תפקידים עיקריים:
בתהליך הספיגה תוצרי העיכול חודרים אל תאי האפיתל שבדופן המעי, משם אל הנוזל הבין-תאי של דופן המעי, ומשם לנימי הדם וצינוריות הלימפה.
מידע רנדומלי על הביטוי "כבד":
דלקת כבד (בלועזית: הֶפָּטִיטִיס, Hepatitis) היא מחלה של מערכת העיכול. הגורמים לדלקת הכבד כוללים נגיפים, צריכה מוגזמת של משקאות חריפים, פגיעה על ידי תרופות ורעלים, הפרעות מטבוליות והפרעות אוטואימוניות.
הפטיטיס מתבטאת בתסמינים הבאים: בעייפות, חולשה, כאבי פרקים, כאבי בטן, הקאות ואובדן תיאבון. השתן עשוי להיות כהה יותר, עשויים להופיע חום, הגדלה של הכבד, וכן צהבת. ההופעה הקלינית של צורות כרוניות של דלקת הכבד עשויה להיות עדינה, והסימנים שהוזכרו יופיעו רק כאשר הדלקת גרמה להרס והחלפה של חלק משמעותי של רקמת הכבד ברקמת חיבור – שחמת הכבד. במקרים של דלקת כבד חמורה, שלב מתקדם של שחמת הכבד, או דלקת חריפה חמורה (פולמיננטית) עשויה להופיע אנצפלופתיה – פגיעה מוחית שמתבטאת בשינויים באישיות, פגיעה אינטלקטואלית עד לירידה במצב ההכרה.
הפטיטיס נגיפי אחראי ליותר ממחצית המקרים של הפטיטיס חריפה. 95% מהדלקות הנגיפיות של הכבד נגרמות על ידי אחד מנגיפי ההפטיטיס A,B,C,D או E. חמשת האחוזים האחרים נגרמים על ידי נגיפים כמו אדנווירוס, CMV ועוד.
הפטיטיס A הוא נגיף מסוג RNA השייך למשפחת נגיפי הפיקורנה. הפטיטיס A היא הסיבה השכיחה ביותר להפטיטיס חריפה, ואינה מתפתחת למחלה כרונית. זהו אנטרוירוס שעובר מן הצואה דרך מזון או מים מזוהמים או דרך נוזלי הגוף. זיהום בהפטיטיס A יוצר חיסון לכל החיים כנגד המחלה.
מידע רנדומלי על הביטוי "מוח":
דלקת קרום המוח המוכרת גם בתור: דלקת עוצבה ו-מנינגיטיס (מיוונית: μῆνιγξ – ממברנה, או קרום + הסיומת itis- שמשמעותה דלקת) היא מחלה דלקתית חריפה של הקרומים הרכים של המוח וחוט השדרה, הנגרמת בעיקר בשל זיהום חיידקי ונגיפי, אולם במקרים מסוימים גם ממיקרואורגניזמים אחרים דוגמת פטרייתי וטפילי ולעתים נדירות גם כתוצאה ממחלות לא זיהומיות ומשימוש בתרופות מסוימות. דלקת קרום המוח נחשבת למחלה מסכנת חיים שדורשת התערבות רפואית מיידית.
עיקר דלקות קרום המוח נגרמות כתוצאה מזיהום של מיקרואורגניזמים ממקור חיידקי ונגיפי. במקרים מסוימים המחלה עלולה להתפתח כתוצאה מזיהום פטרייתי וטפילי, ולעתים נדירות כתוצאה משימוש בתרופות מסוימות ועל רקע מחלות לא זיהומיות מסוימות. המונח דלקת אספטית של קרום המוח (Aseptic meningitis) מתייחס למצב בו לא נמצאה עדות לנוכחות חיידקית במוקד הדלקת. לכן מונח זה מתייחס לרוב לזיהום נגיפי בקרומי המוח, למצב בו לא התאפשר תרבות מזהם חיידקי בקרקע מזון בעקבות טיפול אנטיביוטי אינטנסיבי, וכן למצב של דלקת קרום המוח שלא על רקע גורם זיהומי כלשהו.
שכיחות מיני החיידקים שגורמים לדלקת קרום המוח משתנה בהתאם לקבוצת גיל החולה.
מידע רנדומלי על הביטוי "לבלב ":
לַבְלַב מלאכותי הוא מכשיר טיפולי המיועד לשימוש חולי סוכרת. תפקידו הוא לדמות לבלב בריא ובכך להוות תחליף הולם לבעלי לבלב לא תקין.
תפקיד הלבלב הבריא, בלוטה הממוקמת בבטן, הוא להפריש את מיצי הלבלב (אשר מכילים אנזימים הנחוצים לעיכול המזון) דרך תעלות אל מערכת העיכול, ולהפריש גלוקגון, אינסולין וסומטוסטטין – הורמונים אשר נחוצים לווסת את הגלוקוז בדם אל מערכת הדם. תפקוד לקוי של הלבלב כאמצעי המווסת את רמת הגלוקוז בדם, עשוי לרוב לגרום לסוכרת, המתאפיינת בעלייה של הסוכר בדם ובשתן. לעתים מתאפיינת המחלה בהרס תאי הבטא של הלבלב, הגורם לחוסר מוחלט באינסולין (סוכרת נעורים), ולעתים בהתנגדות לאינסולין (סוכרת מסוג 2), המלווה בתסמינים נוספים.
לסוכרת השפעות וסיבוכים מגוונים בטווח הקצר והארוך. הטיפול בה כיום מתמקד במניעה (באמצעות תזונת החולה), והזרקת אינסולין בהתאם לחישוב ומדידת הסוכר בדמו של החולה (בשלבים הראשונים של המחלה) החסרונות הקיימים בטיפול זה הם הצורך בדקירות תכופות של העור, קושי להעריך את כמות האינסולין המוזרקת, ותדירות הזריקות, כל זאת בשל העדר משוב או מדידה רציפה של רמת הסוכר בדם, אשר אמורה להתבצע על ידי הלבלב.