הפעם נתייחס להגדרת התשחץ: מותר לאכילה עפי היהדות.
זוהי הגדרה בת 22 אותיות. אתר זה מספק עזרה בתשחץ לכן, התשובות האפשריות מפורטות מטה.
פותר תשחצים ותשבצים עכשיו לאנדרואיד! כל ההגדרות וכל המושגים במקום אחד.
אנחנו מקווים שמצאתם את מה שחיפשתם והיינו לעזר! על כל שאלה, בקשה או כל דבר אחר צרו איתנו קשר או רשמו תגובה ואנו נעשה הכל כדי לעזור!
ממש נשמח אם תוכלו לעזור לנו להתפתח ולעשות לנו לייק!
אפשרויות: כשר .
קצת על כשרות :
ביהדות, המונח כשרות מתייחס למערכת כללים הקובעת מהם סוגי המזון המותרים והאסורים באכילה. המונח אינו אופייני רק ליהדות, ואיסורים על מאכלים מסוימים קיימים גם בדתות ותרבויות אחרות.
המילה כשר מציינת שדבר הנושא שם זה עשוי כדרוש לפי קריטריונים ברורים וידועים. יש מסבירים ששורשו מהמילה כשורה כלומר עשוי ותקון כפי שורת-ישרות הדרושה.
בהלכה קיימת מערכת כללים וחוקים מסועפת באשר לכשרות המזון מן החי. מערכת זו מבוססת על רשימת בעלי החיים המותרים והאסורים באכילה, המופיעה בתורה (ויקרא פרק י"א, ודברים פרק י"ד). הרשימה מחולקת כדלהלן:
בהמות: בהמות טהורות, המותרות באכילה, הן בהמות בעלות פרסה שסועה שהן גם מעלות גרה. בהמה שלה רק אחד משני סימנים אלו איננה כשרה לאכילה, כגון גמל שהוא מעלה גרה אבל לא מפריס פרסה, והחזיר שהוא מפריס פרסה, אבל אינו מעלה גרה. בהמות נוספים דוגמת חמור, סוס, היפופוטם ועוד אין להם את שני הסימנים ואינם כשרים.
חיות (יונקים שאינן בהמות): כל החיות אסורות באכילה, למעט שבע חיות שנמנו בתורה והותרו באכילה. החיות הטהורות הן: אייל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר. (זיהויים של האקו, התאו והזמר המותרים באכילה איננו מוסכם, אך חלק מהחוקרים מזהים את הזמר כג'ירף).[2]
דגים: מותרים באכילה רק דגים בעלי סנפיר וקשקשת. חז"ל קבעו כלל: "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר".[3] ולכן הימצאותם של קשקשים מהווה סימן כשרות מובהק, ואין צורך לחפש את הסנפירים.
עופות: בתורה ניתנה רשימה של עופות אסורים באכילה, וכל היתר הותרו. במשך הדורות נשכח זיהויים של חלק מהעופות האסורים והתעוררו ספקות לגבי עופות שונים. בשל הבלבול ניתנו בספרות ההלכה סימנים שונים לזיהוי עופות טהורים, כך למשל נמסר כי עופות דורסים אסורים כולם, וכן סימנים נוספים. בסופו של דבר נקבע בהלכה כי כל עוף שאין מסורת רצופה על אכילתו אסור באכילה.
דם: במקומות שונים בתורה מוזכר איסור אכילת הדם או שתייתו, ולכן תנאי הכרחי בהכשרת בשר לאכילה היא הוצאת הדם ממנו. הדבר נעשה על ידי 'מליחה' (תהליך המורכב מפיזור מלח רב על הבשר ושטיפות במים), או על ידי צלייה על אש. איברים רוויי דם (כמו כבד) אינם כשרים לאכילה אלא רק בצלייה. איסור זה אינו חל על דם דגים.[4]
כל החרקים השורצים על הארץ, למעט סוגים מסוימים של ארבה, אינם כשרים לאכילה. חז"ל דרשו מכך שאיסורים אלה אינם חלים על פגיות ותולעים השורצות בתוך הפרי או הגבינה ולא על הארץ, או שאינן ניתנות לצפייה באופן טבעי (קרי, בתאורה טבעית וללא מכשור אופטי).[5] עקב אי כשרות החרקים והרמשים למיניהם, יש לבדוק את כל הירקות והפירות, וכן קמח וקטניות, ולוודא את ניקיונם, או להשתמש בירקות שגידולם נעשה בשיטות המונעות מחרקים להגיע אליהם ("ירקות ללא חרקים").
טרפה: איסור אכילה על כל בעל חיים כשר שנטרף על ידי בעל חיים אחר והוא עומד למות, וכן כל חיה שיש לה פציעה או מחלה קשה שמהן היא תמות.
מזון המופק מן החי דינו כבעל החיים ממנו הופק. כך ביצים וחלב מותרים רק אם מקורם מבעל חיים טהור. יוצא מכלל זה דבש המותר באכילה למרות שדבורים אסורות באכילה. הנימוק להיתר אכילת דבש הוא שהדבש לא מכיל חלק אינטגרלי מהדבורה אלא רק עובר בגופה תהליך עיבוד.
כל הבהמות, החיות והעופות, המותרים באכילה, אסורים באכילה ללא שחיטה והכשרה על פי כללי ההלכה. דגים מותרים באכילה בכל צורה מיד לאחר מותם, אולם גם הם אסורים באכילה בעודם חיים.
טעמים שונים ניתנו לאיסור אכילת בעלי חיים. הרמב"ם סבר כי כל החיות שנאסרו בתורה תזונתם גרועה ומשפיעם על האדם מבחינה בריאותית לרעה (מורה נבוכים, חלק ב', פרק מ"ז). כך הייתה גם דעת האברבנאל וספר החינוך (מצווה עג)[6]. לעומתם סבר רבי יצחק עראמה כי אכילת חיות שאסורים בתורה משפיעים לרעה מבחינה נפשית, "מאטימים של הכח השכלי, מולידים שיבושי דעות ובולמוס של תאוות נכריות ובהמיות" (עקידת יצחק ויקרא, פרשת שמיני, שער ס דף ל"ג ע"ב, ל"ח ע"ב). הרמב"ן שילב את שתי הגישות גם יחד וסבר כי גם מבחינה בריאותית וגם מבחינה נפשית ישנה השפעה שלילית על האדם האוכל בשר חיות שנאסרו בתורה (רמב"ן ויקרא י"א י"ג). היו שטענו טענות הקשורות לאיכות הסביבה ואקולוגיה, ויצחק דב פריז חישב כי לייצור ק"ג "סטייק נמר" נדרשים כשבעה ק"ג בשר בקר, שלייצורו נדרשים כארבעים ותשעה ק"ג דגנים"[7]. טענה אחרת היא שאיסור אכילת חיות בר וצמצום לאכילת חיות מבויתות שמגודלות על ידי האדם גורמת לכך שמינים וזנים שונים לא יכחדו מן העולם.
איסורי אכילת בעלי חיים מסוימים קיימים גם בדתות אחרות, כגון מצוות החלאל המוסלמי. מקורם של מנהגים אלו בקרב עמי ערב קודם לאסלאם. סברה נפוצה היא שגידול חזירים היה נפוץ בקרב יושבי הקבע (שכן אי אפשר לנדוד עם חזירים), ומתוך איבה לאוכלוסיות אלו נקבעה מסורת בקרב עמים נודדים (ובכללם בני ישמעל ובני ישראל) שלא לאכול חזירים.
נלקח מויקיפדיה