הפעם נתייחס להגדרת התשחץ: מין כרכרה.
זוהי הגדרה בת 9 אותיות. אתר זה מספק עזרה בתשחץ לכן, התשובות האפשריות מפורטות מטה.
פותר תשחצים ותשבצים עכשיו לאנדרואיד! כל ההגדרות וכל המושגים במקום אחד.
אנחנו מקווים שמצאתם את מה שחיפשתם והיינו לעזר! על כל שאלה, בקשה או כל דבר אחר צרו איתנו קשר או רשמו תגובה ואנו נעשה הכל כדי לעזור!
ממש נשמח אם תוכלו לעזור לנו להתפתח ולעשות לנו לייק!
אפשרויות: דיליז'נס .
קצת מידע רנדומלי על הביטוי "דיליז'נס ":
דיליזַ'נְס (מצרפתית: Diligence, שקדנות, התמדה. בערבית: "חנטור" (עגלה) ובעברית: "מהירה"[1]) הייתה כרכרת נוסעים ובה מקום לשישה עד עשרה נוסעים שהייתה רתומה לשני סוסים (בעיר, במישור או בדרך טובה) או שלושה (בדרכים בין-עירוניות ובעליות) והיוותה את אמצעי התחבורה הציבורית העיקרי בארץ ישראל בין אמצע המאה ה-19 לראשית המאה ה-20.
טווח הזמן המדויק להפעלת הדיליז'נסים היה בין ביקורו של הקיסר פרנץ יוזף הראשון, קיסר אוסטריה ב-1869, לכבודו נסללה דרך יאה למעבר עגלות בין יפו לירושלים (עז אז התאפשרה רק תנועה על גבי חמורים, פרדים, סוסים וגמלים) לבין פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ובפריפריה גם לאחריה. הדיליז'נסים הראשונים יובאו לארץ ישראל על ידי הטמפלרים שהפעילו שירות תחבורה ציבורית בין מושבותיהם עוד ב-1867.
בדיליז'נס קטן היה ספסל יחיד לאורך העגלה, עליו יכלו לשבת שישה נוסעים גב אל גב. בדיליז'נס גדול היו שני ספסלים לאורך הדפנות או שלושה ספסלים לתשעה או עשרה אנשים. העגלה הייתה סגורה וצוידה בקפיצים לבלימת זעזועים ושימשה גם להובלת חבילות ודואר. תנאים אלה היוו שיפור ניכר ביחס לעגלות הקלות, הרתומות לחמור שהיו כלי התחבורה הנוח ביותר עד אז (פרט לרכיבה על בהמה). כאשר היה הדיליז'נס נקלע לעלייה קשה או לבוץ, נדרשו הנוסעים לרדת ולדחוף את הכרכרה בכוחות עצמם. הנסיעה בין יפו לירושלים בדיליז'נס נמשכה כ-14 שעות שנפרשו על פני יום וחצי, כולל עצירה ללילה בשער הגיא, הנסיעה בכיוון ההפוך נמשכה 12 שעות.
הדילז'נסים היו שייכים לבעלים פרטיים, והעגלונים היו לרוב שכירים, אם כי לעתים היה העגלון גם בעל העגלה. הרישיון להפעלת הדיליז'נסים הוענק מטעם השלטון לאנשים פרטיים בערים ולוועדי המושבות במושבות הברון, שקבעו מצדם תקנונים להפעלת הדיליז'נס. בעלי הרישיון שילמו מס מיוחד עבור זכות זו ויכלו להפעיל קבלני משנה ועגלונים שכירים.
הדיליז'נסים קישרו את ירושלים עם יפו, חברון ושכם, את מושבות יהודה עם יפו ואת חיפה עם עכו ונצרת ושימשו גם לתחבורה עירונית ופרברית באזור חיפה והצפון[2]. תחנות הדיליז'נס העיקריות היו מחוץ לשער יפו בירושלים, בחאן מנולי (לא הרחק מכיכר השעון) ביפו ובכיכר חמרה ("סאחאת אל חנאטיר" (כיכר העגלות), כיכר פריז) בחיפה.
לרוב היו קווים מסודרים בעלי שעות יציאה ידועות מראש, זכות הנסיעה הייתה על ידי רכישת כרטיס או רישום מראש במשרד ובשיטת "כל הקודם – זוכה". למרות שעת היציאה הנקובה, לא היה הדיליז'נס יוצא עד שלא התמלאו כל המקומות.
בתקנון ועד המושבה רחובות מ-1891, למשל, נקבע כי:
הדיליז'נס יסע בכל בוקר דרך ואדי חנין (נס ציונה) וראשון לציון ליפו. בערב ישוב בחזרה בדרך זו.
בכל אחד משלושת הרגלים מחויבים להגיע פעם אחת לירושלים וחזרה.
כל מי שירצה לנסוע יהיה עליו לקנות מראש כרטיס – ברחובות בבית הוועד וביפו כפי שיקבע.
המחיר: רחובות – ואדי חנין 1 גרוש; רחובות – ראשון לציון 2.20 גרוש; רחובות – יפו 5 גרוש; מוואדי חנין לראשון 1.10 גרוש
ב-1911 נוספו כללים נוספים, ובהם:
בדיליז'נס חייבים להיות תשעה מקומות ישיבה על שלושה ספסלים, וזאת מלבד העגלון.
העגלה תהא רתומה לשלושה סוסים טובים.
לכל נוסע הרשות להוביל חפצים חינם אין כסף עד משקל שני רוטל. על יותר מזה יש לשלם עבור כל רוטל 22 פרוטות.
מנוסע בעל מטען כבד יגבה כסף כמחיר נוסע נוסף, והעגלון יעלה פחות נוסעים על הדיליז'נס.
בעל הדיליז'נס יקח תרופות מיפו לבית המרקחת של המושבה, בלי ניכיון נוסע כנגד משקלם.
על בעל הדיליז'נס להעביר את הדואר מהמושבה ליפו ומיפו למושבה בכל יום ויום.
הדיליז'נס נסע שש פעמים בשבוע – מהמושבה רחובות יצא לא יאוחר מהשעה שש בבוקר, ומיפו למושבה לא יאוחר מהשעה שלוש וחצי אחרי הצהרים.
ועד המושבה התחייב לשלם שכר עבור ששה ימים בשבוע כנגד כל השירותים המפורטים סך 140 פרנק לשבוע. שאר הכסף שנגבה שייך לוועד.