מנשיאי ביהמ"ש העליון בעבר
הפעם נתייחס להגדרת התשחץ: מנשיאי ביהמ"ש העליון בעבר.
זוהי הגדרה בת 25 אותיות. אתר זה מספק עזרה בתשחץ לכן, התשובות האפשריות מפורטות מטה.
פותר תשחצים ותשבצים עכשיו לאנדרואיד! כל ההגדרות וכל המושגים במקום אחד.
אנחנו מקווים שמצאתם את מה שחיפשתם והיינו לעזר! על כל שאלה, בקשה או כל דבר אחר צרו איתנו קשר או רשמו תגובה ואנו נעשה הכל כדי לעזור!
ממש נשמח אם תוכלו לעזור לנו להתפתח ולעשות לנו לייק!
אפשרויות: ברק, כהן, נאור, שמגר, אגרנט, אולשן, ביניש, זוסמן, זמורה, לנדוי, גרוניס, אהרן ברק, אשר גרוניס, דורית ביניש, יואל זוסמן, יצחק אולשן, יצחק כַהן, מאיר שמגר, מרים נאור, משה זמורה, משה לנדוי, שמעון אגרנט.
מידע רנדומלי על הביטוי "ברק":
לאחר כל אירוע של שרב, קיימת שבירה, המתאפיינת בתופעות הבאות:
מידע רנדומלי על הביטוי "כהן":
מַטֶּה אַהֲרֹן, על פי המקרא, הוא מטה שהיה שייך לאהרן הכהן, ובאופן פלאי צמחו ממנו פרחים ושקדים כדי להורות על כך ששבט לוי הוא השבט הנבחר מבני ישראל על ידי אלוהים. המטה נשמר במשכן בקודש הקודשים, לאות על הבחירה באהרון ובשבט לוי.
המטה מוכר בעיקר כמטה שבזריקתו הופך לנחש.
לאחר בניית בית המקדש שכן מטה אהרן בדביר יחד עם ארון הברית. לפי ספרות חז"ל, מטה אהרן נגנז על ידי יאשיהו מלך יהודה, יחד עם ארון הברית, שמן המשחה, צנצנת המן, ועכברי וטחורי הזהב ששלחו הפלשתים.
אהרון השתמש במטה בסיפורים מוקדמים יותר במקרא, כשמשה ואהרון התייצבו מול פרעה בדרישה לשחרר את בני ישראל ממצרים, שימש המטה לביצוע מעשה מופת לבקשת פרעה: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר: כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר, תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת; וְאָמַרְתָּ אֶל-אַהֲרֹן, קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה – יְהִי לְתַנִּין" (שמות ז', ט). גם חרטומי מצרים משליכים את מטותיהם בלהטיהם ויהיו לתנינים, לאחר מכן בולע המטה את מטותיהם.
לפי חז"ל, מטה אהרן נעשה לנחש, בעוד שחרטומי מצרים שהשתמשו בכישוף היו מעלימים מטותיהם ובמקומם היה מופיע נחש. בנוסף לזה בלע מטה אהרן את מטות החרטומים שלא יאמרו שדרכם של בעלי חיים לאכול זה את זה, אלא ששב ונעשה למטה ואז בלעם.
מידע רנדומלי על הביטוי "נאור":
דִּיקְטָטוֹר נָאוֹר (באנגלית: benevolent dictator) הוא כינוי לאדם שיש לו סמכויות של דיקטטור אך הוא משתמש בהן לטובת הכלל ולא לטובתו האישית בלבד. זאת בניגוד לדיקטטור רגיל (לא נאור), המשתמש בסמכויותיו לטובתו האישית בלבד או לטובת מספר קטן של אנשים.
במדע המדינה יש אסכולות הרואות את אי השחיתות ואי הפלגנות של משטר דיקטטורי מוחלט כסוג של אוטופייה לניהול יעיל ביותר, בו הדעה היחידה בעלת הסמכות מונעת דיונים טרומיים ומאפשרת פעולה. עם זאת, האוקסימורון בביטוי "דיקטטור נאור" הוא שמניסיון היסטורי ניתן ללמוד שלעתים דיקטטורים מעבירים את רוב זמנם בחיזוק וביסוס שלטונם, בניית תשתית להאדרת שמם, הנצחתו והבאת טובות הנאה למקורביהם, לאו דווקא לעם שאותו הם לכאורה אמורים לשרת.
בקוד פתוח המונח "דיקטטור נאור" מתאר מצב שבו אדם אחד קובע ומכתיב לאחרים כיצד ייראה הפרויקט. לדוגמה, גואידו ואן רוסום, הוא "דיקטטור נאור לכל חייו" של שפת פייתון. בדרך כלל סמכותו העיקרית של ה"דיקטטור" היא יכולת ההחלטה הסופית לגבי מה שיכנס לתוכנה. אולם לכל אדם אחר יש את האפשרות לקחת את הקוד הקיים ולהקים פרויקט מתחרה. לכן אותו "דיקטטור" יודע שסמכותו נובעת בעיקר מכך שיכולתו המקצועית הוכחה בעבר. לכן בפועל זו דוגמה למריטוקרטיה.
מידע רנדומלי על הביטוי "שמגר":
שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, על-פי הסיפור המקראי, היה השופט השלישי מתוך שנים-עשר שופטי ישראל המתוארים בספר שופטים.
ספר שופטים אינו מרחיב רבות על קורותיו, ומסתפק בשני פסוקים בלבד:
"וְאַחֲרָיו הָיָה שַׁמְגַּר בֶּן-עֲנָת, וַיַּךְ אֶת-פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר; וַיּוֹשַׁע גַּם-הוּא אֶת-יִשְׂרָאֵל"
"בִּימֵי שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, בִּימֵי יָעֵל, חָדְלוּ אֳרָחוֹת; וְהֹלְכֵי נְתִיבוֹת יֵלְכוּ אֳרָחוֹת עֲקַלְקַלּוֹת"
בסיפורו של שמגר בן-ענת, בניגוד לשאר השופטים, ממעט הכתוב במסירת פרטים אישיים אודות שבטו, משפחתו, ייחוסו, מקום מושבו או מצב כלכלי. אין בסיפורו גם כן את המוטו המעגלי המאפיין את ספר שופטים (חטא -> עונש ->זעקה לה'-> ישועה וחוזר חלילה). הסופר המקראי מסתפק בתיאור קצר וענייני של האירועים.
כמו כן קיים בסיפורו אלמנט רב של הקצנה. בהתאם למסופר נלחם שמגר בן-ענת במלמד בקר, כלי נשק בלתי-שגרתי, בלבד והרג באמצעותו 600 פלשתים.
השימוש במלמד בקר, תואם, עם זאת, את המונופול שהיה לפלשתים על חרושת ברזל ואת העובדה שהצליחו לכפות על בני ישראל איסור ייצור כלי נשק רגילים.
מידע רנדומלי על הביטוי "אגרנט":
בית משפט הוא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. שיטת המשפט הישראלית כוללת מערכת בתי משפט אזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, ובתי משפט מנהליים. על אכיפה וביצוע פסקי הדין הניתנים בערכאות אלו מופקדת ההוצאה לפועל.
ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז – "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.
חוק יסוד: השפיטה, אשר נחקק בשנת 1984 קובע שלוש ערכאות שיפוטיות: בית המשפט העליון, בית משפט מחוזי, ובית משפט השלום. חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את הסמכות העניינית של כל ערכאה, כלומר את המקרים בהם יש סמכות לבית המשפט לדון בעניין שמובא לפניו. בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ולכן, בנוסף לסמכות העניינית, נדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט יוכל לדון בתביעה.
בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה: שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום.
מידע רנדומלי על הביטוי "זוסמן":
בריטניה אוניברסיטת לונדון, לונדון, בריטניה
יואל זוּסמן (24 באוקטובר 1910 – 2 במרץ 1982) היה הנשיא הרביעי של בית המשפט העליון. חתן פרס ישראל למדעי המשפט לשנת ה'תשל"ה (1975).
יואל הכהן-זוסמן נולד בשנת 1910 בקרקוב שבגליציה (אוסטריה) (כעבור מספר שנים בתחומי המדינה הפולנית השנייה). קיבל תואר ראשון במשפטים מאוניברסיטת לונדון[דרוש מקור] וכן דוקטור למשפטים מאוניברסיטת היידלברג בגרמניה. ב-1934 עלה לארץ ישראל והוסמך בה כעורך דין. הוא שירת כתובע צבאי במסגרת צה"ל, עד שמונה בשנת 1949 למשרת שופט בבית המשפט המחוזי.
לאחר תקופת כהונה קצרה כשופט בבית המשפט המחוזי, מונה זוסמן בשנת 1951 כשופט בית המשפט העליון בפועל, למספר כהונות. ב-11 בינואר 1953 מונה זוסמן לכהונת שופט קבוע בבית המשפט העליון, וב-7 באוקטובר 1970 מונה כממלא מקום קבוע של נשיא בית המשפט העליון. לאחר פרישתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט, מונה זוסמן ב-8 בספטמבר 1976 לנשיא בית המשפט העליון.
במהלך כהונתו בבית המשפט העליון כיהן כיושב ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת הרביעית (1959) ועמד בראש הועדה לחקירת נסיבות הדליקה במסגד אל-אקצא בשנת 1969.
מידע רנדומלי על הביטוי "זמורה":
אׂהד זמורה (1933 – 21 בדצמבר 2003) מו"ל עברי, מבעלי הוצאת מחברות לספרות וזמורה ביתן מודן, עיתונאי ועורך בעיתון "דבר" במשך כשלושים שנה.
אהד זמורה נולד לעדה וישראל זמורה, בבית שבו ביקרו תדיר גדולי המשוררים והסופרים של זמנו, עקב עיסוקו של אביו כבעל הוצאת הספרים "מחברות לספרות" והיותו מבקר ספרות חשוב וחבר אישי של סופרים ומשוררים רבים כנתן אלתרמן, אברהם שלונסקי, לאה גולדברג, יונתן רטוש, בנימין תמוז, פנחס שדה, אהרן אמיר ועוד רבים.
במהלך שירותו הצבאי שירת במערכת העיתון במחנה גדנ"ע ואף היה עורכו הראשי.
מיד לאחר שירותו הצבאי פנה אהד זמורה ללימודי ספרות עברית ופילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים. אולם בשנת 1955 עזב את לימודיו והחל לסייע לאביו בניהול הוצאת "מחברות לספרות" שנקלעה לקשיים כלכליים.
בשנת 1956 הצטרף למערכת עיתון "דבר" כמזכיר והתקדם בתפקידיו עד שבשנת 1964 מונה לעורכו הראשי של המוסף השבועי "דבר השבוע" והפך אותו למגזין מוביל. זמורה קיבץ סביבו חבורת כותבים צעירים (חלקם עיתונאים וחלקם סופרים ומשוררים) כנחום ברנע, דורון רוזנבלום, רות בונדי, מיכאל הנדלזלץ, עלי מוהר, דני קרמן, יאיר גרבוז ויונתן גפן ואחרים, אשר הפכו את "דבר השבוע" למוסף השבת האיכותי ביותר בעיתונות העברית. בנוסף שכנע סופרים בולטים כעמוס עוז, יורם קניוק, חיים באר, נסים אלוני, דן צלקה, חנוך ברטוב, ס. יזהר ומשה שמיר לכתוב רשימות וסיפורים במיוחד עבור גליונות החגים והמועדים המרכזיים (ראש השנה, יום כיפור, פסח, יום העצמאות ויום הזיכרון לשואה ולגבורה) של השבועון שהפכו עקב כך לפריטי אספנות).
מידע רנדומלי על הביטוי "לנדוי":
לנדאו (גרמנית: Landau או Landau in der Pfalz) היא עיר בדרום מדינת ריינלנד-פפאלץ בגרמניה. אוכלוסייתה מנתה ב־2005 41,821 תושבים. העיר ממוקמת בלב אזור של כרמים ותעשיית יין. מימי הביניים עד לליל הבדולח הייתה לעיר קהילה יהודית משמעותית, בין הגדולים והעשירים בריינלנד-פפאלץ. (שם–משפחה האשכנזי לנדאו נגזר משם העיר). אחד מתושביה היהודים של העיר היה זכריה פרנק, סבא–רבא של אנה פרנק.
מידע רנדומלי על הביטוי "גרוניס":
בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה היה מוסד אקדמי שנוסד בתל אביב בשנת 1935, ולימים היה אחד המוסדות שהיוו את הגרעין שממנו צמחה אוניברסיטת תל אביב.
בשנת 1939 היו בבית הספר שלוש פקולטות: משפטים, כלכלה ומסחר. בשנת 1950 כלל בית הספר פקולטה למשפטים ופקולטה לכלכלה, וכן מכון ללימודי ראיית חשבון וקורס לפקידים. הלימודים התקיימו בערבים לאחר שעות העבודה. בשנת 1952 נוסף פקולטה למדע המדיני. בשנת 1958 פעלו בבית הספר ארבע פקולטות: למשפטים, לכלכלה, למדע המדינה ולמנהל עסקים וראיית חשבון.
בשנת 1935 הרצו בבית הספר: ד"ר קפלינצקי (ערבית), ד"ר צידרוביץ (סטטיסטיקה), ד"ר בנימין זיו (קוניוקטורה), פרץ נפתלי (כלכלה מדינית), ובמשפטים: ד"ר שמואל אייזנשטדט, ד"ר פלטיאל דיקשטיין ומתתיהו (מקס) לזרסון וצבי קארל.
בין בוגרי בית הספר: שופטי בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר, מנחם אלון, דליה דורנר, עדנה ארבל ושר המשפטים לשעבר יוסף לפיד. כן למד בבית הספר משה דיין.
בית הספר נוסד ביוזמת קבוצה שבראשה עמדו המשפטן והפובליציסט ד"ר שמואל אייזנשטדט, הכלכלן ד"ר בנימין זיו, עורך הדין ד"ר פלטיאל דיקשטיין והמשפטן מתתיהו (מקס) לזרסון. ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף, תמך ביוזמה זו.
מידע רנדומלי על הביטוי "אהרן ברק":
בית משפט הוא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. שיטת המשפט הישראלית כוללת מערכת בתי משפט אזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, ובתי משפט מנהליים. על אכיפה וביצוע פסקי הדין הניתנים בערכאות אלו מופקדת ההוצאה לפועל.
ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז – "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.
חוק יסוד: השפיטה, אשר נחקק בשנת 1984 קובע שלוש ערכאות שיפוטיות: בית המשפט העליון, בית משפט מחוזי, ובית משפט השלום. חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את הסמכות העניינית של כל ערכאה, כלומר את המקרים בהם יש סמכות לבית המשפט לדון בעניין שמובא לפניו. בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ולכן, בנוסף לסמכות העניינית, נדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט יוכל לדון בתביעה.
בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה: שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום.
מידע רנדומלי על הביטוי "אשר גרוניס":
בית הספר הגבוה למשפט ולכלכלה היה מוסד אקדמי שנוסד בתל אביב בשנת 1935, ולימים היה אחד המוסדות שהיוו את הגרעין שממנו צמחה אוניברסיטת תל אביב.
בשנת 1939 היו בבית הספר שלוש פקולטות: משפטים, כלכלה ומסחר. בשנת 1950 כלל בית הספר פקולטה למשפטים ופקולטה לכלכלה, וכן מכון ללימודי ראיית חשבון וקורס לפקידים. הלימודים התקיימו בערבים לאחר שעות העבודה. בשנת 1952 נוסף פקולטה למדע המדיני. בשנת 1958 פעלו בבית הספר ארבע פקולטות: למשפטים, לכלכלה, למדע המדינה ולמנהל עסקים וראיית חשבון.
בשנת 1935 הרצו בבית הספר: ד"ר קפלינצקי (ערבית), ד"ר צידרוביץ (סטטיסטיקה), ד"ר בנימין זיו (קוניוקטורה), פרץ נפתלי (כלכלה מדינית), ובמשפטים: ד"ר שמואל אייזנשטדט, ד"ר פלטיאל דיקשטיין ומתתיהו (מקס) לזרסון וצבי קארל.
בין בוגרי בית הספר: שופטי בית המשפט העליון לשעבר יצחק זמיר, מנחם אלון, דליה דורנר, עדנה ארבל ושר המשפטים לשעבר יוסף לפיד. כן למד בבית הספר משה דיין.
בית הספר נוסד ביוזמת קבוצה שבראשה עמדו המשפטן והפובליציסט ד"ר שמואל אייזנשטדט, הכלכלן ד"ר בנימין זיו, עורך הדין ד"ר פלטיאל דיקשטיין והמשפטן מתתיהו (מקס) לזרסון. ראש עיריית תל אביב, מאיר דיזנגוף, תמך ביוזמה זו.
מידע רנדומלי על הביטוי "דורית ביניש":
פְּרַקליטות המדינה מייצגת את מדינת ישראל ואת רשויות השלטון בפני בתי המשפט ובתי הדין השונים, על כל ערכאותיהם. הפרקליטות היא חלק מהרשות המבצעת של מדינת ישראל, ופועלת ארגונית כחלק ממשרד המשפטים. בתחום אכיפת החוק הפלילי פועלת הפרקליטות באופן עצמאי ובלתי תלוי. מעמדה המיוחד של הפרקליטות כגוף האמון על ביצור שלטון החוק והמנהל התקין מוכר ומכובד על ידי זרועות הממשל השונות בישראל.
פרקליטות המדינה מורכבת מ-14 יחידות מטה ומ-12 פרקליטויות מחוז. יש בה כ-1,750 עובדים, בהם למעלה מ-950 פרקליטים וכ-350 מתמחים. בראש הפרקליטות עומד פרקליט המדינה (כיום עו"ד שי ניצן) ולו ארבעה משנים – המשנה לעניינים פליליים, המשנה לעניינים אזרחיים, המשנה לעניינים מיוחדים והמשנה לאכיפה כלכלית.
על פי רוב, יחידות המטה הן המופיעות בבית המשפט העליון ובבית הדין הארצי לעבודה, ופרקליטויות המחוז הן המופיעות בבתי משפט השלום והמחוזי, בבית המשפט לענייני משפחה, בבית הדין האזורי לעבודה ובטריבונאלים אחרים (כגון: ועדות שחרורים שמונו לפי חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001) ובמקרים חריגים גם בערכאות אחרות דוגמת בית המשפט לעניינים מקומיים, בית הדין הרבני וההוצאה לפועל.
מידע רנדומלי על הביטוי "יואל זוסמן":
נשיא בית המשפט העליון הוא שופט משופטי בית המשפט העליון בישראל, העומד בראש בית המשפט העליון, ומתוקף כך יש לו השפעה רבה על מערכת בתי המשפט בישראל בכללה.
נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית (החל מ-15 בינואר 2015) היא השופטת מרים נאור, וצפויה להחליפה בתפקיד אסתר חיות ב-26 באוקטובר 2017.
לפי הוראות סעיף 4(א) לחוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון ממונה על ידי נשיא המדינה, לפי בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. נהוג שהבחירה נעשית בשיטת הסניוריטי, לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר המכהן בעת שהנשיא היוצא מסיים את תפקידו. לפיכך לשופט שמונה בגיל צעיר יש סיכוי רב יותר להתמנות בסופו של דבר לנשיא. שרי המשפטים חיים רמון ודניאל פרידמן פעלו כדי לבטל את שיטת הסניוריטי, אך זו נשארה על כנה.
אורך כהונת השופטים בישראל מוגבל: סעיף 13 לחוק בתי המשפט קובע כי בישראל כהונת שופט מסתיימת בפרישה לגמלאות בהגיעו לגיל 70. בתיקון מס' 45 לחוק בתי המשפט, שאושר בשנת 2007, נקבע כי תקופת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון היא שבע שנים מיום המינוי, ולא ניתן לשוב ולמנותו לתקופת כהונה נוספת באותו תפקיד.
מידע רנדומלי על הביטוי "יצחק אולשן":
נשיא בית המשפט העליון הוא שופט משופטי בית המשפט העליון בישראל, העומד בראש בית המשפט העליון, ומתוקף כך יש לו השפעה רבה על מערכת בתי המשפט בישראל בכללה.
נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית (החל מ-15 בינואר 2015) היא השופטת מרים נאור, וצפויה להחליפה בתפקיד אסתר חיות ב-26 באוקטובר 2017.
לפי הוראות סעיף 4(א) לחוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון ממונה על ידי נשיא המדינה, לפי בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. נהוג שהבחירה נעשית בשיטת הסניוריטי, לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר המכהן בעת שהנשיא היוצא מסיים את תפקידו. לפיכך לשופט שמונה בגיל צעיר יש סיכוי רב יותר להתמנות בסופו של דבר לנשיא. שרי המשפטים חיים רמון ודניאל פרידמן פעלו כדי לבטל את שיטת הסניוריטי, אך זו נשארה על כנה.
אורך כהונת השופטים בישראל מוגבל: סעיף 13 לחוק בתי המשפט קובע כי בישראל כהונת שופט מסתיימת בפרישה לגמלאות בהגיעו לגיל 70. בתיקון מס' 45 לחוק בתי המשפט, שאושר בשנת 2007, נקבע כי תקופת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון היא שבע שנים מיום המינוי, ולא ניתן לשוב ולמנותו לתקופת כהונה נוספת באותו תפקיד.
מידע רנדומלי על הביטוי "מאיר שמגר":
האוניברסיטה העברית בירושלים היא האוניברסיטה הראשונה שהוקמה בארץ ישראל (בשנת 1925) והמוסד האקדמי השני שנוסד בה (אחרי הטכניון). האוניברסיטה העברית הוציאה מתוכה אנשי שם בכל תחומי המחקר, לרבות פרופסורים ומדענים ידועים, ואף חתני פרסי נובל.
לאוניברסיטה חמישה קמפוסים: קמפוס הר הצופים, קמפוס גבעת רם, קמפוס עין כרם (בשיתוף עם בית החולים הדסה), קמפוס רחובות, וקמפוס ראשון לציון (בשיתוף עם מרכז וולקני) הכולל בשטחו את בית החולים הווטרינרי של האוניברסיטה. בקמפוסים אלו מצויות עבודות אמנות רבות שנוצרו במהלך המאה ה-20 והמאה ה-21.
הקמת אוניברסיטה בארץ ישראל הייתה חלק מהחזון הציוני, והצעה לעשות זאת עלתה כבר בשנת 1884 בוועידת קטוביץ. בקונגרס הציוני הראשון שנערך בבזל בשנת 1897, התקיים דיון על רעיון הקמת האוניברסיטה, בעקבות הצעתו של צבי הרמן שפירא. התוכנית המקורית לבניין האוניברסיטה תוכננה על ידי האדריכל הבריטי סר פטריק גדס, שמתוכה נבנה רק בניין הספרייה הלאומית, כיום ספריית הפקולטה למשפטים.
בט"ו באב ה'תרע"ח (24 ביולי 1918), נערך בהר הצופים טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית, בהשתתפות הגנרל אלנבי וד"ר חיים ויצמן, שנאם את הנאום המרכזי. קדמה לטקס רכישת ביתו של סר ג'ון גריי-היל מליברפול והשטח סביבו על הר הצופים. בטקס נכחו קרוב ל-6,000 אורחים. הונחו 13 אבני יסוד באוהל גדול מקושט פרחים: ויצמן (שהוסע אל הטקס במכוניתו של אלנבי) הניח אבן "בשם הציונות" ואבן נוספת "בשם הצבא העברי" (אם כי אלנבי סירב להתיר לחיילי הגדוד העברי להשתתף בטקס). יחד עם רבני ירושלים, הניחו המופתי של ירושלים והבישוף האנגליקני אבן יסוד "בשם ירושלים". יתר האבנים ייצגו את הברון רוטשילד ואת י"ל גולדברג, שתרם את הכסף לרכישת המגרש, ואת העיר יפו ואת המושבות החקלאיות, את ועד החינוך והמורים, את האקדמאים והסופרים, את האומנים, את הפועלים ואת הדור הבא, שיוצג על ידי כמה עשרות ילדים. בסוף הטקס שרו סביב שורת האבנים את "התקווה" ואת "אל מלך נצור".
מידע רנדומלי על הביטוי "מרים נאור":
נשיא בית המשפט העליון הוא שופט משופטי בית המשפט העליון בישראל, העומד בראש בית המשפט העליון, ומתוקף כך יש לו השפעה רבה על מערכת בתי המשפט בישראל בכללה.
נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית (החל מ-15 בינואר 2015) היא השופטת מרים נאור, וצפויה להחליפה בתפקיד אסתר חיות ב-26 באוקטובר 2017.
לפי הוראות סעיף 4(א) לחוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון ממונה על ידי נשיא המדינה, לפי בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. נהוג שהבחירה נעשית בשיטת הסניוריטי, לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר המכהן בעת שהנשיא היוצא מסיים את תפקידו. לפיכך לשופט שמונה בגיל צעיר יש סיכוי רב יותר להתמנות בסופו של דבר לנשיא. שרי המשפטים חיים רמון ודניאל פרידמן פעלו כדי לבטל את שיטת הסניוריטי, אך זו נשארה על כנה.
אורך כהונת השופטים בישראל מוגבל: סעיף 13 לחוק בתי המשפט קובע כי בישראל כהונת שופט מסתיימת בפרישה לגמלאות בהגיעו לגיל 70. בתיקון מס' 45 לחוק בתי המשפט, שאושר בשנת 2007, נקבע כי תקופת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון היא שבע שנים מיום המינוי, ולא ניתן לשוב ולמנותו לתקופת כהונה נוספת באותו תפקיד.
מידע רנדומלי על הביטוי "משה זמורה":
נשיא בית המשפט העליון הוא שופט משופטי בית המשפט העליון בישראל, העומד בראש בית המשפט העליון, ומתוקף כך יש לו השפעה רבה על מערכת בתי המשפט בישראל בכללה.
נשיאת בית המשפט העליון הנוכחית (החל מ-15 בינואר 2015) היא השופטת מרים נאור, וצפויה להחליפה בתפקיד אסתר חיות ב-26 באוקטובר 2017.
לפי הוראות סעיף 4(א) לחוק יסוד: השפיטה, נשיא בית המשפט העליון ממונה על ידי נשיא המדינה, לפי בחירה של הוועדה לבחירת שופטים. נהוג שהבחירה נעשית בשיטת הסניוריטי, לפיה ממונה לנשיא השופט הוותיק ביותר המכהן בעת שהנשיא היוצא מסיים את תפקידו. לפיכך לשופט שמונה בגיל צעיר יש סיכוי רב יותר להתמנות בסופו של דבר לנשיא. שרי המשפטים חיים רמון ודניאל פרידמן פעלו כדי לבטל את שיטת הסניוריטי, אך זו נשארה על כנה.
אורך כהונת השופטים בישראל מוגבל: סעיף 13 לחוק בתי המשפט קובע כי בישראל כהונת שופט מסתיימת בפרישה לגמלאות בהגיעו לגיל 70. בתיקון מס' 45 לחוק בתי המשפט, שאושר בשנת 2007, נקבע כי תקופת כהונתו של נשיא בית המשפט העליון היא שבע שנים מיום המינוי, ולא ניתן לשוב ולמנותו לתקופת כהונה נוספת באותו תפקיד.
מידע רנדומלי על הביטוי "משה לנדוי":
בית משפט הוא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. שיטת המשפט הישראלית כוללת מערכת בתי משפט אזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, ובתי משפט מנהליים. על אכיפה וביצוע פסקי הדין הניתנים בערכאות אלו מופקדת ההוצאה לפועל.
ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז – "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.
חוק יסוד: השפיטה, אשר נחקק בשנת 1984 קובע שלוש ערכאות שיפוטיות: בית המשפט העליון, בית משפט מחוזי, ובית משפט השלום. חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את הסמכות העניינית של כל ערכאה, כלומר את המקרים בהם יש סמכות לבית המשפט לדון בעניין שמובא לפניו. בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ולכן, בנוסף לסמכות העניינית, נדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט יוכל לדון בתביעה.
בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה: שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום.
מידע רנדומלי על הביטוי "שמעון אגרנט":
בית משפט הוא ערכאה לה נותנת המדינה סמכות שפיטה כללית. שיטת המשפט הישראלית כוללת מערכת בתי משפט אזרחיים, ולצידם בתי דין דתיים, בתי דין לעבודה, בתי דין צבאיים, ובתי משפט מנהליים. על אכיפה וביצוע פסקי הדין הניתנים בערכאות אלו מופקדת ההוצאה לפועל.
ככלל, סמכות שיפוט בעניין כלשהו במדינת ישראל תהא נתונה לאחת משלוש הערכאות של בתי המשפט, אלא אם כן, ניתנה סמכות זו לבית דין (ובלעז – "טריבונל"). ניתן לומר באופן כללי כי "בית משפט" הוא חלק ממערכת בתי המשפט הכללית של המדינה, בעוד ש"בית דין" דן בעניין מסוים, ובדרך כלל לפי מערכת דינים מיוחדת ושונה ממערכת החוקים הרגילה.
חוק יסוד: השפיטה, אשר נחקק בשנת 1984 קובע שלוש ערכאות שיפוטיות: בית המשפט העליון, בית משפט מחוזי, ובית משפט השלום. חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, קובע את הסמכות העניינית של כל ערכאה, כלומר את המקרים בהם יש סמכות לבית המשפט לדון בעניין שמובא לפניו. בתי המשפט בישראל מחולקים למחוזות, ולכן, בנוסף לסמכות העניינית, נדרשת סמכות מקומית כדי שבית משפט יוכל לדון בתביעה.
בית המשפט העליון הוא ערכאת הערעור העליונה: שומע ערעורים (בזכות) על פסקי דין של בית משפט מחוזי, ויכול לשמוע ערעורים, לאחר בקשת רשות, על החלטות של בית משפט מחוזי שאינן "פסק דין", וגם ערעור על פסקי דין של בית המשפט המחוזי, כאשר המחוזי דן בערעור על פסק דין של בית משפט השלום.