אמן איטלקי בתקופת הבארוק
הפעם נתייחס להגדרת התשחץ: אמן איטלקי בתקופת הבארוק.
זוהי הגדרה בת 24 אותיות. אתר זה מספק עזרה בתשחץ לכן, התשובות האפשריות מפורטות מטה.
פותר תשחצים ותשבצים עכשיו לאנדרואיד! כל ההגדרות וכל המושגים במקום אחד.
אנחנו מקווים שמצאתם את מה שחיפשתם והיינו לעזר! על כל שאלה, בקשה או כל דבר אחר צרו איתנו קשר או רשמו תגובה ואנו נעשה הכל כדי לעזור!
ממש נשמח אם תוכלו לעזור לנו להתפתח ולעשות לנו לייק!
אפשרויות: באך, הנדל, ברניני, ויואלדי, אנטוניו ויואלדי, גאורג פרידריך הנדל, ג'ובאני לורנצו ברניני.
מידע רנדומלי על הביטוי "באך":
אמנות הפוגה, רי"ב 1080, (בגרמנית, Die Kunst der Fuge) היא יצירה לא גמורה מאת יוהאן סבסטיאן באך, המורכבת מארבע-עשרה פוגות וארבעה קאנונים. כל פרקי היצירה מבוססים על אותו נושא. יצירה זו נכתבה לקראת סוף חייו של באך, בשנים 1749-1750 (גרסאות מוקדמות לכמה מהפרקים נכתבו ב-1742) והיא נחשבת לא רק לאחת מפסגות יצירתו, כי אם לאחת מיצירות המופת של כל הזמנים.
כל פרקי אמנות הפוגה הם קטעים קונטרפונקטיים המבוססים על אותו נושא, ברה מינור:
נושא זה, בווריאציות שונות, משמש כבסיס לכל הפוגות והקנונים, המסודרים פחות או יותר בסדר מורכבות עולה (לגבי סדר הפרקים, ראו להלן). על כל פנים, על אף שהיצירה היא אחת המורכבות ביותר שנכתבו אי-פעם, ובאך הגיע בה לרמה של שלמות צורנית שלא הגיע אליה איש לפניו ואולי גם לא אחריו, המוזיקה עצמה היא נגישה ומלאת רגש, וכלל אינה נשמעת כתרגיל שכלתני. בניגוד לכמה מהקנונים והיצירות ה'אקדמיות' המוקדמות יותר של באך, 'אמנות הפוגה' שופעת יופי שאין לו דבר עם המורכבות המתמטית שלה. שילוב זה, שהוא כמעט בגדר נס, הוא שהביא ליצירה את פרסומה והפך אותה לאחת היצירות המוערכות ביותר בהיסטוריה של המוזיקה המערבית.
מידע רנדומלי על הביטוי "הנדל":
אגודת הנדל והיידן (באנגלית: Handel and Haydn Society) היא מקהלה ותזמורת כלים אותנטיים בבוסטון, מסצ'וסטס. האגודה, שנוסדה בשנת 1815, היא בין הוותיקות ביותר בתחום אמנויות הבמה בארצות הברית. היא התפרסמה בעיקר בביצועיה לאורטוריה משיח של הנדל, שאותה הגישה בביצוע בכורה אמריקאי ב-1818 ומאז 1854 היא מבצעת אותה מדי שנה בשנה.
אגודת הנדל והיידן נוסדה כאגודת אורטוריה בשנת 1815, על ידי קבוצה של סוחרים בוסטוניים, שהשתוקקו להעלות את רמת הביצוע של מוזיקה כוראלית בעיר, שלא היה לה הרבה להציע בתחום המוזיקה, מכל סוג שהוא. שם האגודה משקף את משאלת מייסדיה, להביא לקהל המאזינים בבוסטון את המיטב מן הישן (הנדל) ומן החדש (היידן) בקונצרטים באיכות אמנותית גבוהה ככל האפשר. משנותיה הראשונות קבעה אגודת הנדל והיידן מסורת של חדשנות, שהתבטאה בביצועי בכורה באמריקה של "משיח" מאת הנדל ב-1818, "בריאת העולם" של היידן ב-1819, רקוויאם של ורדי ב-1878, מיסה של איימי ביץ' ב-1892 ועוד מספר רב של יצירות משל הנדל, מוצרט, באך ועוד.
האגודה הייתה גם הראשונה לקדם את לואל מייסון, כשהוציאה לאור את אוסף מזמורי התפילה הראשון שלו ובהמשך, כשבחרה אותו לנשיאה. למוזיקה של מייסון הייתה השפעה רבה מאוד וחלק גדול ממנה עודו מנוגן עד היום. הוא נודע ביותר בחיבור המוזיקה למזמור הפופולרי, "שמחת עולם" (Joy to the World). מייסון מילא תפקיד גם בהפצת החינוך המוזיקלי בארצות הברית.
מידע רנדומלי על הביטוי "ברניני":
דוד של ברניני הוא פסל של ג'ובאני לורנצו ברניני המתאר את דוד המלך. פוסל בשיש בין השנים 1623 – 1624. הפסל מוצג בגלריה בורגזה בעיר רומא שבאיטליה, והוא אחד מפסלי הבארוק הראשונים.
פסלו של ברניני מציג את דוד בשלב שבו הוא מתכונן להטיל את האבן על גולית, שלא כמו בפסלים מפורסמים אחרים (כמו בפסלי דוד של דונטלו או ורוקיו), המציגים את דוד לאחר הניצחון על גלית. דוד נמצא באמצע סיבוב התנופה, ברגע שלפני הזריקה. ברניני תופס את הרגע שלפני המעשה. בכך דומה הפסל לפסלים קלאסיים כגון זורק הדיסקוס. פיסול דמותו של דוד במצב זה, שלפני זריקת האבן כלפי גולית, דומה למצב בו פיסל מיכלאנג'לו את פסלו של דוד, בשנת 1504 בפירנצה.
דוד מתואר כנער עירום על גופו נרתיק לאבני הקלע ובד עוטף את אזור חלציו. הוא אוחז בקלע עשוי חבל. שריריו מתוחים והוא עומד על קצות האצבעות. תלתלי השיער והמאמץ בפנים מצביעים על המתח בגופו. לרגלי הדמות מונח שריון קשקשים גדול באופן יחסי.
תנועת הפסל היא סיבובית (סרפנטינית). הגוף אינו חזיתי, ומאלץ, לפיכך, את הצופה להסתובב סביבו כדי לראות את כל פרטיו. הקומפוזיציה היא אלכסונית וסיבובית, דבר היוצר מתח ותנועה בפסל. מאפיינים אלה טיפוסיים לבארוק שבו התעניינו בתנועה דינמית וברגשות, בניגוד לרצינות הקלאסית של הרנסאנס. הפסל מלא פאתוס ומכל צד ישנו מראה אחר, שונה ומעניין. בניגוד לכך, בפסלי דוד מתקופת הרנסאנס עיקר הפסל הוא החזית, ואילו הצדדים והגב חשובים פחות.
מידע רנדומלי על הביטוי "ויואלדי":
מוזיקה קאמרית היא צורה של מוזיקה קלאסית הכתובה לקבוצה קטנה של כלים שיכלו, באופן מסורתי, לנגן בנוחיות בחדר אירוח בארמון. ביתר הרחבה, מושג זה כולל כל "מוזיקה אמנותית" המבוצעת על ידי מספר נגנים קטן, עם מבצע אחד לכל תפקיד. המילה "קאמרה" מקורה בלטינית ופירושה "חדר". הווה אומר, מוזיקה קאמרית היא מוזיקה שנועדה לביצוע בחדר (בניגוד לאולם) ועל פי רוב באווירה אינטימית. עם זאת, מעצם הגדרתו, בדרך כלל אין המושג כולל ביצועים בכלי יחיד.
הביטוי מוזיקה קאמרית מתייחס ליצירה לשני כלים לפחות. להלכה, אין גבול עליון למספר כלי הנגינה. למעשה, יצירות קאמריות ליותר מחמישה כלים הן יוצאות דופן, ומעטות מאוד נכתבו ליותר משמונה כלים. יצירה לעשרה נגנים או יותר מיועדת על פי רוב לתזמורת קאמרית קטנה (ראו: הרכב קאמרי).
יצירות קאמריות נכתבות להרבה הרכבים ושילובים שונים של כלים, שרביעיית המיתרים נחשבת על פי רוב לחשובה ביניהם. הרכבים קאמריים שונים מרביעית המיתרים הם שלישיית מיתרים, שלישיית פסנתר, חמישיית פסנתר וחמישיית מיתרים. כלי נשיפה מעץ וכלי נשיפה ממתכת נפוצים פחות בשימוש. מלחינים אחדים כתבו יצירות לקבוצות מעורבות של כלי מיתר וכלי נשיפה, ויש שכתבו לכלי נשיפה בלבד, אבל להוציא את הקרן, השימוש בכלי נשיפה ממתכת נדיר מאד. ניתן לייחס זאת, בין היתר, לכך שכאשר החלו לכתוב מוזיקה קאמרית, כלי הנשיפה ממתכת לא היו מצוידים עדיין בשסתומים, ומשום כך יכלו להפיק מספר מוגבל של צלילים.
מידע רנדומלי על הביטוי "אנטוניו ויואלדי":
מוזיקה קאמרית היא צורה של מוזיקה קלאסית הכתובה לקבוצה קטנה של כלים שיכלו, באופן מסורתי, לנגן בנוחיות בחדר אירוח בארמון. ביתר הרחבה, מושג זה כולל כל "מוזיקה אמנותית" המבוצעת על ידי מספר נגנים קטן, עם מבצע אחד לכל תפקיד. המילה "קאמרה" מקורה בלטינית ופירושה "חדר". הווה אומר, מוזיקה קאמרית היא מוזיקה שנועדה לביצוע בחדר (בניגוד לאולם) ועל פי רוב באווירה אינטימית. עם זאת, מעצם הגדרתו, בדרך כלל אין המושג כולל ביצועים בכלי יחיד.
הביטוי מוזיקה קאמרית מתייחס ליצירה לשני כלים לפחות. להלכה, אין גבול עליון למספר כלי הנגינה. למעשה, יצירות קאמריות ליותר מחמישה כלים הן יוצאות דופן, ומעטות מאוד נכתבו ליותר משמונה כלים. יצירה לעשרה נגנים או יותר מיועדת על פי רוב לתזמורת קאמרית קטנה (ראו: הרכב קאמרי).
יצירות קאמריות נכתבות להרבה הרכבים ושילובים שונים של כלים, שרביעיית המיתרים נחשבת על פי רוב לחשובה ביניהם. הרכבים קאמריים שונים מרביעית המיתרים הם שלישיית מיתרים, שלישיית פסנתר, חמישיית פסנתר וחמישיית מיתרים. כלי נשיפה מעץ וכלי נשיפה ממתכת נפוצים פחות בשימוש. מלחינים אחדים כתבו יצירות לקבוצות מעורבות של כלי מיתר וכלי נשיפה, ויש שכתבו לכלי נשיפה בלבד, אבל להוציא את הקרן, השימוש בכלי נשיפה ממתכת נדיר מאד. ניתן לייחס זאת, בין היתר, לכך שכאשר החלו לכתוב מוזיקה קאמרית, כלי הנשיפה ממתכת לא היו מצוידים עדיין בשסתומים, ומשום כך יכלו להפיק מספר מוגבל של צלילים.
מידע רנדומלי על הביטוי "גאורג פרידריך הנדל":
ישראל במצרים (HWV 54 ברשימת יצירותיו של הנדל) היא אורטוריה תנ"כית בשלושה חלקים מאת גאורג פרידריך הנדל. הליברית נערכה, לדעת היסטוריונים רבים, על ידי Charles Jennens והיא מורכבת מקטעים נבחרים מהתנ"ך, בעיקר כאלו הנוגעים ליציאת מצרים, מספר שמות ומתהילים.
היצירה הוצגה בבכורה בתיאטרון המלך בלונדון ב-4 באפריל 1739. הנדל העלה אותה על בימת התיאטרון זמן קצר לאחר ביטול העונה בתיאטרון מחמת מיעוט מנויים. סביר להניח, שהקונצ'רטו לעוגב בפה מז'ור, "הקוקיה והזמיר", שהנדל סיים לפני האורטוריה, נוגן בין המערכות, יחד עם יצירות אחרות. הקהל לא התלהב מן האורטוריה, אף כי זכה לשבחי ה"דיילי פוסט" הלונדוני, וההצגה השנייה קוצרה; היצירה המקהלתית ברובה תוגברה עכשיו באריות איטלקיות.
קטע ממנה נודע כהקלטה המוקדמת ביותר הידועה של מוזיקה קלאסית, מ-29 ביוני 1888, על גליל שעווה. בהקלטה זו, ב"קריסטל פאלאס" בלונדון שרה מקהלה בת כמה אלפי זמרים את "משה ובני ישראל" . מחמת מגבלות טכנולוגיית ההקלטה של אותם ימים, יחד עם המספר העצום של הקולות, מרחק מכשיר ההקלטה מן הזמרים והאקוסטיקה של קריסטל פאלאס, הייתה ההקלטה רחוקה מלהיות איכותית, ומאז התדרדרה עוד יותר. על אף האיכות הירודה, אפשר עדיין לעמוד על נוהלי הביצוע שהיו מקובלים בשיאה של תופעת פסטיבל הנדל.
מידע רנדומלי על הביטוי "ג'ובאני לורנצו ברניני":
דוד של ברניני הוא פסל של ג'ובאני לורנצו ברניני המתאר את דוד המלך. פוסל בשיש בין השנים 1623 – 1624. הפסל מוצג בגלריה בורגזה בעיר רומא שבאיטליה, והוא אחד מפסלי הבארוק הראשונים.
פסלו של ברניני מציג את דוד בשלב שבו הוא מתכונן להטיל את האבן על גולית, שלא כמו בפסלים מפורסמים אחרים (כמו בפסלי דוד של דונטלו או ורוקיו), המציגים את דוד לאחר הניצחון על גלית. דוד נמצא באמצע סיבוב התנופה, ברגע שלפני הזריקה. ברניני תופס את הרגע שלפני המעשה. בכך דומה הפסל לפסלים קלאסיים כגון זורק הדיסקוס. פיסול דמותו של דוד במצב זה, שלפני זריקת האבן כלפי גולית, דומה למצב בו פיסל מיכלאנג'לו את פסלו של דוד, בשנת 1504 בפירנצה.
דוד מתואר כנער עירום על גופו נרתיק לאבני הקלע ובד עוטף את אזור חלציו. הוא אוחז בקלע עשוי חבל. שריריו מתוחים והוא עומד על קצות האצבעות. תלתלי השיער והמאמץ בפנים מצביעים על המתח בגופו. לרגלי הדמות מונח שריון קשקשים גדול באופן יחסי.
תנועת הפסל היא סיבובית (סרפנטינית). הגוף אינו חזיתי, ומאלץ, לפיכך, את הצופה להסתובב סביבו כדי לראות את כל פרטיו. הקומפוזיציה היא אלכסונית וסיבובית, דבר היוצר מתח ותנועה בפסל. מאפיינים אלה טיפוסיים לבארוק שבו התעניינו בתנועה דינמית וברגשות, בניגוד לרצינות הקלאסית של הרנסאנס. הפסל מלא פאתוס ומכל צד ישנו מראה אחר, שונה ומעניין. בניגוד לכך, בפסלי דוד מתקופת הרנסאנס עיקר הפסל הוא החזית, ואילו הצדדים והגב חשובים פחות.
ג'ובאני לורנצו ברניני בויקיפדיה