הפעם נתייחס להגדרת התשחץ: כיתה בבית ספר תיכון.
זוהי הגדרה בת 19 אותיות. אתר זה מספק עזרה בתשחץ לכן, התשובות האפשריות מפורטות מטה.
פותר תשחצים ותשבצים עכשיו לאנדרואיד! כל ההגדרות וכל המושגים במקום אחד.
אנחנו מקווים שמצאתם את מה שחיפשתם והיינו לעזר! על כל שאלה, בקשה או כל דבר אחר צרו איתנו קשר או רשמו תגובה ואנו נעשה הכל כדי לעזור!
ממש נשמח אם תוכלו לעזור לנו להתפתח ולעשות לנו לייק!
אפשרויות: יא, יב .
מידע רנדומלי על הביטוי "יא":
האלפבית העברי הנוכחי נמצא בשימוש מאז תקופת בית שני, במקום הכתב העברי העתיק, ומקורו בכתב הארמי. האלפבית העברי מונה 22 אותיות ועוד 5 אותיות סופיות. כתב זה משמש עד ימינו לכתיבת השפה העברית, שפת היידיש, לאדינו וערבית יהודית.
הכתב העברי הוא אבג'ד או אלפבית עיצורי: כל אות בו מייצגת עיצור, לעתים יותר מעיצור אחד, וקבוצת אותיות קטנה הקרויות אימות הקריאה עשויות לייצג גם תנועות. ייצוג שלם וחד משמעי של התנועות והעיצורים מתאפשר רק בעזרת הניקוד, הוא אוסף הסימנים הדיאקריטיים המתווספים לאותיות האלפבית העברי (להבדיל מהכתב הלטיני למשל, שהוא כתב עיצורי בעל חמש אותיות תנועה).
הכתב העברי הקדום ששימש עד לתקופת בית שני, הוא נוסח מקומי של האלפבית הפיניקי, שבתורו התפתח מהאלפבית הפרוטו-כנעני. בכתב הפרוטו-כנעני כל ציור מייצג את העיצור שבתחילת המילה המתוארת בציור (העקרון האקרופוני). כך למשל נבחר ציור של ראש לייצג את הצליל "ר"; ציור של עין לצליל "ע", וכך הלאה. לתנועות לא יוחדו סימנים.
הכתב הכנעני הקדום הלך והתפשט וסימניו היו מוכרים כל כך, עד כי המשתמשים בו התחילו "להתעצל" בהשלמת הציורים, והניחו כי הקורא יבין גם מתוך שרטוטים סכמתיים באיזו אות מדובר. כך, למשל, הפך הראש למשולש עם צוואר; כף היד מלאת האצבעות הפכה לשרטוט דל, ומהדג נותר רק הזנב. כשהעברים אמצו את הכתב הכנעני הם התקשו לזהות חלק מהציורים המקוריים והניחו למשל כי הסימן המתאר את המילה "זהה" הוא כלי נשק; שזנב הדג המשולש הוא דלת, ושדווקא הנחש הוא דג. כך נולדו שמותיהם העבריים של האותיות זי"ן, דל"ת ונו"ן (נון הוא דג, כמו אמנון, שפמנון וכו'). הציורים שהפכו לסימנים התגלגלו לכתבים נוספים, ואפילו ליוונית וללטינית. גם בכתב העברי המודרני ניתן לזהות המשך התפתחותי ברור מן הכתב הכנעני הקדום, והשתמרות שמות האותיות מקלה מאוד על פענוח המקור.
מידע רנדומלי על הביטוי "יב ":
מקדש יֵבּ (בלשון יהודי המקום: אגורא זי יהו אלאהא = בניב ארמי דרומי, מקדש ה' אלוהים) היה מרכז פולחני לאלוהי ישראל, שנבנה בסוף המאה ה-7 לפנה"ס (בשנת 610 לפנה"ס לערך) על ידי קהילת יהודי יב, שהתקיימה במצרים על האי אלפנטינה באזור מצרים העליונה ליד אסואן. בניה שרתו כשכירי חרב ותפקידם היה לשמור עבור ממלכת פרס, על גבולה הדרומי של מצרים עם ממלכת כוש. מקדש זה חרב כ-200 שנה לאחר מכן (בשנת 410 לפנה"ס). בניית מקדש יב לא תועדה מעולם, ודבר קיומו נודע בתחילת המאה ה-19, כאשר מכתבי יב הופיעו לראשונה בשוקי מצרים.
ראשיתו של היישוב היהודי במצרים בסוף ימי בית ראשון. מדברי הנביא ישעיהו עולה כי בתקופתו היו במצרים חמש ערים יהודיות, חלקן בארץ פתרוס בה שוכנת יב. הנביא אף מזכיר שיהודים אלו הקימו לעצמם במות, במיוחד במצרים העליונה, יב ואסואן שבפתרוס. לאחר מכן הצטרפו ליהודים אלו מתיישבים יהודים נוספים, כאשר מלכי יהודה האחרונים כרתו ברית עם מצרים. בהמשך, עם רציחתו של גדליהו בן אחיקם, שמונה על ידי הבבלים כנציב יהודה, רבתה אוכלוסיית היהודים שם, בעת שאנשי צבא יהודים בראשות יוחנן בן קרח לקחו עמם את ירמיהו הנביא ואת דלת העם, והתיישבו במקומות אחדים בארץ מצרים. בשנת 590 לפנה"ס כבשו המצרים את נפאטה, והכריחו את שליטי כוש להדרים אל מעבר למעבר הנילוס השישי במרואה. אירוע זה היה בו די כדי לעורר את שאיפתם של שליטי נוביה וכוש, לחדור את גבולה הדרומי של מצרים. כדי להגן על הגבול של המדינה, גויסו אנשי הצבא היהודים על ידי מלך מצרים, ומאוחר יותר על ידי מלך פרס, ששלט במצרים, למשימות של שיטור, ושמירה, על גבולה הדרומי של המדינה. שכירי חרב אלו, הקימו לעצמם מושבה על האי יֵבּ שעל נהר הנילוס, בדרום מצרים. קבוצת החיילים היהודיים שביֵבּ הייתה מנותקת מאחיה שבארץ ישראל, הן בגלל תנאי התחבורה שהיו בתקופה זאת, וכן עקב היותה מרותקת למגוריה, כחיילים בשירות מלכות נוכריה. ניתוק זה יצר אצל יהודי יֵבּ כמיהה לחיי קדושה, ורצון להקים תחליף לבית המקדש שבירושלים. החוקרים סבורים כי עזרה בבניית המקדש ובניהול חיי הדת, קיבלה קהילת יהודי יֵבּ מכוהנים יהודים, שנרדפו על ידי מנשה מלך יהודה, ומצאו מקלט במצרים. בני קהילת יֵבּ לא ראו בבניית מקדשם סטייה כלשהי מיהדותם, ועל כן כשחרב לא הססו לפנות ליהודי ירושלים בבקשת עזרה לבנייתו מחדש.